גזר דין בתיק ת"ד 87-12-10

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים חצייה בבטחה ונהיגה בקלות ראש תוך גרם חבלה, עבירות בניגוד לתקנה 67(א) לתקנות התעבורה, וסעיף 62(2) לפקודת התעבורה {נוסח חדש] תשכ"א-1961,  בקשר עם סעיף 38(3) לפקודה.

על פי עובדות כתב האישום, נהג הנאשם ביום 24.6.10, סמוך לשעה 08:52, ברחוב דיזינגוף בתל אביב, מכיוון צפון לדרום והגיע סמוך לבית שמספרו 239, בסמוך לאחר הצומת עם סמטת מנדלשטם. במיקום זה משורטט על רחוב דיזינגוף מעבר חצייה שרוחבו 10 מטרים והוא מסומן על ידי תמרורי ג-7 משני צידי הכביש, ותמרור עילי בו אור צהוב מהבהב, מסוג ה- 8. אותה שעה, חצתה את מעבר החצייה האמור מכיוון מערב למזרח, מ.ש., ילידת 1950. הנאשם נהג בקלות ראש, לא שם ליבו לדרך, לא האט את מהירות הנסיעה בעת שהתקרב למעבר החצייה, לא אפשר להולכת הרגל להשלים את חצייתה, פגע בה והעיף אותה, כשהיא נהדפה ונפלה על הכביש מספר מטרים לאחר מעבר החצייה. כתוצאה מהתאונה נחבלה הולכת הרגל חבלה רב מערכתית קשה ביותר, קוגנטיבית ופיזית. הולכת הרגל סבלה חבלת ראש קשה, דמם תת עכבישי טמפורלי, שברים  בסקטרום ובאגן ולא הניעה את גפיה. הייתה מורדמת ומונשמת תקופה של כחודשיים, וביום 11.7.10 הועברה לשיקום למחלקה הסיעודית במרכז רפואי "רעות" (להלן- רעות) כשהיא מחוסרת הכרה עם קקטר שתן קבוע מוזנת דרך זונדה ועם פצע לחץ בקרקפת.

הנאשם חזר בו מהכפירה והודה בעובדות כתב האישום.

במסגרת הטיעונים לעונש, הוגשו בהסכמה מסמכים רפואיים עדכניים אודות מצבה של הולכת הרגל (להלן- מ'), מכתב מטעם בתה היחידה ענת בוקאי (להלן- ענת) ומסמך בכתב ידה של מ'.

מהמסמכים הרפואיים עולה, כי מ' אושפזה במרכז הרפואי רעות תקופה של כשמונה חודשים כשהיא מרותקת למיטה ולכסא גלגלים וזקוקה לעזרת הזולת בכל תפקודי היומיום.

ביום 9.2.11, שוחררה לביתה עם שני מטפלים צמודים והמשיכה במקביל בטיפול שיקומי במחלקת אשפוז יום במרכז הרפואי רעות, עד ליום 23.10.11.

ממסמכים עדכניים עולה כי לא חל שינוי משמעותי במצבה הרפואי של מ', והשיפורים בתפקוד היו מינמיאליים. היא מנויידת בעזרת כסא גלגלים ואינה מסיעה את הכסא  בכוחות עצמה, נדרשת לעזרה כמעט בכל תפקוד היום יום ושולטת חלקית בסוגרים. ביטוח לאומי הכיר במ' כנכה בשעור של 100% לצמיתות, ובמקביל הכיר בנכות תפקודית בשיעור של 175%, ואושר לה להעסיק בו זמנית שני עובדי סיעוד. מבחינה מוטורית היא מתקשה לשבת עקב שויוו משקל לקוי, ונוטה לקרוס לצד ולהירדם. נגרמו לה קיצורי גידים בכפות הידיים, בגב וברגליים, היא סובלת מהגבלה בטווחי שתי הכתפיים, כוח גס ירוד, ומצליחה לבצע אך פעולות פשוטות, כגון אכילה בכוחות עצמה. מבחינה קוגנטיבית בעת קבלתה לאשפוז יום שיקומי, סבלה מליקוי זכרון חמור והתמצאות לקויה בכל הפרמטרים. בעת השחרור מהאשפוז, אובחן מצב ערנות ירוד, האטה משמעותית בתגובות, העדר יוזמה, כמעט שאינה מדברת, סובלת מפגיעה בזכרון לכל טווחי הזמן וממצב רוח ירוד ונגטיבי. נוכח העדר יכולת מצדה של הולכת הרגל לדאוג לענייניה ולקבל החלטות, מינה בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב את בתה ענת, כאפוטרופוס לגופה ולרכושה.

במכתבה, תיארה ענת את אימה כמי שהייתה אשה חזקה ודעתנית, אינטליגנטית, פעילה ובריאה לחלוטין. מ' שירתה כקצינה בצה"ל, ועד לתאונה עסקה בכתיבה עיתונאית, בימוי הצגות תיאטרון, היא כתבה מחזה וספר ילדים ועסקה בתרגום מגרמנית לעברית בהתנדבות עבור "יד ושם."

ענת יתומה מאב וגרושה, ועם אירוע התאונה אבד עוגן משמעותי בחייה ובחיי ילדיה. התהליך שהיא וילדיה עוברים מאז התאונה תואר על ידה כתהליך של אבל על האימא והסבתא שהכירו, אשר איננה עוד. כיום אימה מכנה אותה אימא, היא דואגת לכל צרכיה של האם ונאלצת גם לנהל את עסקיה.

מילותיה של מ' תיארו באופן מדוייק, כואב ונוגע ללב את האסון שארע לה. אביא להלן חלק מדבריה: "אני יצאתי מהבוקר של 3.8... שונה משנכנסתי אליו. קודם כל, היה ברור לי שאדם יוצא מהדלת ולעולם לא ישוב להיות הבן אדם שהיה לפני, כולל השמות שנפקדו שוב לא יחתמו שוב... מה חבל, מה פה היה האיש שהיה שייך לו האתמול ולא יהיה קיים עוד אף פעם."

נוכח עתירתה של התביעה להטלת מאסר בפועל, הפניתי את הנאשם לשירות המבחן.

לפי האמור בתסקיר, הנאשם בן 42, נשוי ואב לשני ילדים צעירים, עובד באופן חלקי כאדריכל ובשעות הבוקר המוקדמות עוסק בחלוקת עיתונים לשם החזר חובות שצבר בתקופה בה עבד כאדריכל עצמאי. התאונה ארעה סמוך לביתו עת שב מחלוקת העיתונים.

משפחת המוצא של הנאשם היא משפחה תומכת ונורמטיבית, אישתו עובדת כגגנת ומהווה גורם מארגן ומדרבן להמשך התמודדות תקינה. הנאשם נעדר עבר פלילי ועברו התעבורתי אינו מעיד על התנהגות פורצת גבולות או על זלזול בחוק.

שירות המבחן התרשם כי חרף חזות מאורגנת והמשך תפקוד נורמטיבי בתחומי החיים השונים, הנאשם חווה מאז אירוע התאונה משבר עמוק המלווה בתחושות אשם וכעס פנימי בגין רשלנותו בגרימת התאונה. הנאשם טרם עיבד את ההשלכות העמוקות של התאונה וקיים אצלו חלל רגשי וקושי מלהתמודד עם תכנים הקשורים לתאונה.

שירות המבחן סבר כי קיימת חשיבות בהשתלבותו של הנאשם בסדנא טיפולית בת 10 מפגשים המתקיימת במסגרתו והמיועדת לנהגים פוגעים, ולנוכח חשיבות המשך הקשר הטיפולי המליץ שירות המבחן שלא להטיל על הנאשם מאסר מאחורי סורג ובריח, כשלטענתו הסטיגמה המתלווה למאסר יהיה בה משום פגיעה נוספת בדמויו העצמי של הנאשם, דימוי הפגוע ממילא עקב אירוע התאונה.

בסיכומו של דבר, בא שירות המבחן בהמלצה כי יוטל על הנאשם מאסר לריצוי בעבודות שירות וצו מבחן למשך שנה.

התביעה טענה, כי הולכת הרגל חצתה לתומה מעבר חצייה, כשהנאשם פגע בה והעיף אותה למרחק של 15 מטרים. התביעה הוסיפה כי לנוכח החבלות הקשות ביותר שנגרמו עקב התאונה, הטיפולים להן נדרשה ותידרש מ' כל ימיה חייה, העובדה כי הוכרה כנכה לצמיתות בשיעור של 100%, יש לנקוט במדיניות ענישה מחמירה, כפי שנהוג בתאונה קטלנית, כולל מאסר בפועל ופסילה מלנהוג למשך שנים ארוכות. לפיכך, עתרה התביעה כי בית המשפט יטיל על הנאשם מאסר בפועל, פסילה ארוכה וממושכת מעל 10 שנים, מאסר מותנה משמעותי ופסילה מותנית הולמת.

התביעה הציגה גיליון הרשעות על פיו נזקפו לחובת הנאשם 13 הרשעות קודמות בתעבורה החל משנת 1986, לרבות נהיגה משמאל לקו הפרדה רצוף, שימוש בטלפון נייד, עצירת רכב במעבר חצייה, ואי ציות לתמרור עצור. הרשעתו האחרונה של הנאשם הינה משנת 2010, בגין עבירה של אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים חצייה בבטחה.

ביחס לנסיבות התאונה, טענה ההגנה, כי שדה הראיה של הנאשם לעבר מעבר החצייה הוסתר על ידי משאית שחנתה בסמוך למעבר החצייה. עם זאת, הנאשם נטל אחריות מלאה, חזר בו מהכפירה, כשתסקיר שירות המבחן תיאר את הסבל ורגשות האשם שהיו מנת חלקו. ההגנה טענה כי הנאשם נורמטיבי ועברו התעבורתי אינו מכביד. הוא מעולם לא זומן לבית המשפט ועבירותיו בתחום התעבורה הינן מסוג ברירת משפט בלבד.